טונה רדיואקטיבית

מחקר חדש מאשר שדגים נושאים בגופם חלקיקים רדיואקטיביים מאסון פוקושימה. הכמויות שבהן מדובר נחשבות קטנות, ועדיין – הייתם רוצים לאכול בשר שמפיץ קרינה?

גם אם כבר לא מדברים הרבה על אסון פוקושימה, ההשפעות ארוכות הטווח שלו רק עכשיו מתחילות לתת את אותותיהן. כבר שנים אני מזהיר את מי שמוכן לשמוע, שאכילת דגים מסוכנת בגלל זיהום מי הים שמגיע לרקמות שלהם. הזיהום שעליו אני מדבר בדרך כלל הוא כספית ומתכות כבדות, אבל בימים אלה העיתונות האמריקאית מלאה בדיווחים על דגי טונה שבגופם נמצאו רמות קרינה גבוהות מהרגיל.

 לפני כמה ימים התפרסמה באתר של רויטרס ובכלי תקשורת נוספים כתבה שמדברת על השילוב הקטלני בין אסון פוקושימה לבין הזיהום בגופם של בעלי החיים הימיים שבני אדם ממשיכים לאכול. הפעם מדובר בטונה כחולת סנפיר, דג מאכל פופולרי מאוד, שחביב בעיקר על אוכלי הסושי ונמצא בסכנת הכחדה.

 בחופי קליפורניה נמצאו דגי טונה כחולת סנפיר שבגופם רכיבים רדיואקטיביים שמקורם בכור בפוקושימה, מה שהעלה את החשש שהדגים מפיצים את הזיהום מהר יותר מהרוח ומהמים. כמות הזיהום בגופם של הדגים הייתה גבוהה ב-3% מהזיהום ברקע.

בגופם של 15 דגים שנתפסו בסן דייגו באוגוסט שעבר נמצאו כמויות קטנות של צזיום-137 וצזיום-134. זה קרה ארבעה חודשים לאחר האסון, כמה חודשים לפני שהרוח והמים נשאו פסולת מהכור אל החופים המערביים של ארצות הברית. בכתב העת Proceedings of the National Academy of Sciences הופיע מאמר על דגימת הדגים ובו טענו מחבריו, שכמות החומר הרדיואקטיבי בדגים נמוכה בהרבה מסף הבטיחות שהוגדר ביפן. אחד המדענים, דניאל מדיגן מהתחנה הימית הופקינס של אוניברסיטת סטנפורד, ציין בראיון שנערך עמו, שצזיום 137 נמצא במזרח האוקיינוס השקט גם לפני האסון בפוקושימה בעוד צזיום 134, שנוצר רק על ידי פעילות אנושית, הופיע באזור רק אחרי שהצונאמי הכה בכור.

טונה כחולת סנפיר (צילום: dremsen, flickr)

החוקרים יכלו להעריך על פי משקלם של דגי הטונה, כ-6 ק"ג האחד, שהם נדדו מחופי יפן לכיוון אמריקה כחודש לאחר האסון. רוב הזיהום מהכור השתחרר במהלכם של כמה ימים באפריל 2011. בשונה מחומרים אחרים, צזיום רדיואקטיבי אינו שוקע במהירות לקרקעית הים אלה מרחף במים בין פני הים לקרקעית האוקיינוס. הדגים שוחים מבעד לענני החומר, שחודר לגופם דרך הזימים או באמצעות אכילת אורגניזמים קטנים שכבר ספגו אותו.
חשוב לציין שאף לפני האסון דגים נשאו בגופם חומרים רדיואקטיביים – חלקם מצויים בים באופן טבעי, חלקם שאריות מניסויים צבאיים בנשק גרעיני שבוצעו בשנות ה-60'.
מדיגן אומר שסביר להניח שבגופיהם של דגי הטונה היו רמות גבוהות בהרבה של צזיום-134 מיד לאחר האסון, כ-40 עד 50 אחוזים יותר מהרגיל. צזיום-134 מתפרק במהירות ודגי הטונה מפרישים אותו על בסיס יומי.

האם טענתם של החוקרים שמדובר ברמות נמוכות של חומר רדיואקטיבי (על אף שהן מעל הנורמה) אמורה להרגיע אותנו? על פי המאמר הזה פחות מ-100 בקרל (BQ, יחידת מידה לרדיואקטיביות) ל-1 ק"ג משקל גוף גורמות להפרעות לבביות. דגי הטונה שנתפסו בחוף המערבי של ארצות הברית היו מזוהמים ב-10 בקרל לק"ג משקל גוף.

אך זה לא הכול. גם חלקיק רדיואקטיבי קטן בעל עוצמה נמוכה שנספג בגוף דרך מערכת העיכול הופך למעין משדר או מפיץ קרינה פנימי שמחולל נזקים גדולים. כמעט מיותר לציין עד כמה חשיפה לקרינה מבפנים מסוכנת יותר מחשיפה לקרינה מבחוץ.