בעיקר אצל ילדים, מחלה זיהומית היא הזדמנות לחיזוק המערכת החיסונית ולצבירת כוחות. חיסונים שוללים מהילדים את ההזדמנות לעשות זאת ויכולים אפילו לסכן את החלשים שביניהם
אני מביא כאן מידע נוסף מהאתר של ד"ר ג'יין דונגן שמציעה מבט רענן על דרך ההתמודדות שלנו עם מחלות, ואומרת שלפעמים הידבקות במחלה היא סימן שהגוף מתפקד היטב ורק זקוק למנוחה.
חלק ניכר מהרפואה המערבית מבוסס על "תיאוריית החיידקים". לפי התיאוריה אנחנו נתקלים בחיידקים או בנגיפים ונדבקים במחלה, אלא אם חלינו בה לפני כן ואז אנו מחוסנים. אבל אם זה היה המצב, אז כל האנשים שנמצאים באוטובוס שיש עליו מישהו עם שפעת יידבקו בשפעת. לא כך קורה. למה? לא מפני שיש להם נוגדנים לשפעת – נגיף השפעת משתנה בכל שנה. האנשים היחידים שנדבקים הם אלה שרגישים או שנוטים לחלות. מדובר בשני מקרים שונים.
ד"ר ג'יימס קומפטון ברנט 1901-1840
דונגן מגדירה את הרגישות לחלות כיכולת חיובית ל"תפוס" מחלות זיהומיות כדרך לתמיכה בבריאות. אצל ילדים זהו מעין שיעור למערכת החיסון. מבוגרים הופכים רגישים כשהם מותשים וזקוקים להפוגה. זוהי דרכו של הטבע לכפות עלינו מנוחה. פעמים רבות ניתן לראות קפיצה התפתחותית אצל ילדים אחרי מחלה: תינוק יתחיל ללכת, פעוט יתחיל לדבר, ילד בן שש יתחיל לקרוא... ההתנקות שבאה בעקבות המחלה מאפשר להם לחדש כוחות, כמו נחש שהשיל את עורו.
באופן כללי למבוגרים יש פחות אנרגיה חיונית מאשר לילדים. שכיח שמבוגרים גוררים את עצמם ממחלה זיהומית אחת לאחרת, משיעול להתקררות וכן הלאה, אך לעולם אינם נותנים לעצמם לנוח. אילו עשו זאת, הטבע היה עוזר להם להחלים. אבל הפרסומות בטלוויזיה עושות את ההפך הגמור ומעודדות אותנו לקחת תרופה כזאת או אחרת, "להרוג" את התחושה הרעה ולשוב מיד לעבודה. מי שנח, לא רק מעבודה, אלא גם מטלוויזיה, מחשב וקריאה, נושם אוויר צח ושותה הרבה, ירגיש כמו חדש אחרי 48 שעות. זה הזמן לתת למשפחה להסתדר בעצמה או לתת לחברים להיות חברים ולעזור לכם בבית.
הנטייה לחלות היא סיפור שונה. נטייה אינה מצב בריא ומשמעותה חיסוניות חלשה שנוצרה עקב מחסור מתמשך במה שנחוץ לתמיכה בחיים ובבריאות: מים נקיים, אוכל מזין, אוויר צח, סביבת מחייה חמימה ויבשה, פעילות גופנית, אהבה וזמן פנוי. בהיעדר תנאים אלה הגוף מתבלה ונחלש ואז מחלות זיהומיות אינן סימן לגוף בריא שמנסה להתארגן מחדש אלא סימן לגוף מידרדר שמתקדם אל עבר מחלות כרוניות ושינויים בלתי הפיכים. במקומות שבהם חסרים התנאים החיוניים שדונגן מציינת, נפוצות מחלות זיהומיות כמו חצבת ודלקת מעיים.
מאחורי "תיאוריית החיידקים" עומד לואי פסטר. פסטר הוא חלוץ החיסונים נגד גחלת (אנתרקס) וכלבת. ד"ר ג'יימס קומפטון ברנט, היה רופא והומיאופת ידוע בן תקופתו של פסטר (המחצית השנייה של המאה ה-19). אחרי שהתאכזב מהרפואה של ימיו, קומפטון ברנט פנה להומיאופתיה. הנה כמה ציטוטים מאירי עיניים מספרו Vaccinosis and its cure by Thuja:
"אלה שלא חוסנו אינם נוטים באותה המידה להידבק באבעבועות שחורות, ועדיין אנו נוטים לחסן את כולם באותו אופן... אז אנו מחסנים אנשים כדי לעשותם עמידים, אבל חלק מהבלתי מחוסנים כבר עמידים..."
"הטיעון שלי הוא כזה: חיסון מונע אבעבועות שחורות כאשר הנטייה לחלות במחלה היא קטנה, וכאשר הנטייה לחלות קטנה, אלה שנדבקים לא מתים ממנה."
"אם החיסון ייכשל בהגנה, אז סביר יותר שהאדם שקיבל את החיסון ימות."
איך זה קורה? מתן חיסון גורם למחלה. הוא מחולל vaccinosis ("מחלת חיסון"). אם האדם, בנוסף ל"מחלת החיסון", נדבק באבעבועות שחורות, סביר יותר שימות ככל שהוא מקבל את "מחלת החיסון" בצורה חמורה יותר, מפני ששתי המחלות חוברות יחד להריגת המטופל. זהו ההסבר של קומפטון ברנט. העקרונות האלה, אומרת דונגן, נכונים גם לשפע החיסונים שילדינו מקבלים נגד מחלות, שלשווא מפחידים אותנו שיכולות להרוג אותם.
דונגן שואלת, כמה מהילדים אינם נוטים לחלות במחלות שמחסנים נגדן, אלא רגישים למחלות ויחלו בהן בזמן הנכון ובאופן שיועיל להם? כמה מהילדים נוטים לחלות במחלות האלה והחיסונים מסכנים את חייהם? אין לכך תשובה מפני שהנושא טרם נחקר בצורה מהימנה.
החיסונים הגורפים אינם מועילים לילדים בריאים אלא רק מונעים מהם "ללמוד" כיצד להתמודד עם מחלות וגם אינם מגנים על ילדים חלשים יותר. הטיפול הטוב ביותר הוא מנוחה ותשומת לב אוהבת, אך קשה יותר ויותר להשיג זאת בעולם שבו כולם רצים לעבודה ולא משנה מה המצב.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה